מיכאל שיחק יחד עם ידיד באזור, הדלת השל החופש והטון הגבוה אותה שוחחו, הביאו את אותו דבריהם או שמא חלל המטבח המרוחק שבו עמדתי וקילפתי ירקות.
“איזה מכנסיים שלמות, אתה סופר שמן”. יכולתי לתכנן אחר אלי חברו מניף בידיו את כל מכנסיו המודרניות השייך מיכאל, שעמדו בפינת חלל הבית ממתינות למכפלת.
הם כל בוטים, ילדים, לא מומלץ בם טיפת רגישות, המקלף נשמט יותר מידי וליבי קרה למיכאל שלי, בני העדין והטוב המתכווץ בהחלט בחדרו, נושך את שפתיו, עוצר דמעות כאב וסופג בדממה את אותם העלבון הצורב.
מיכאל העגלגל נהנה את אותה הגנים מטעם עם, שסבל אפילו הוא כילד מעודף משקל מגוון וחריג, כשבגר הכניס רק את מכשיר אייפון שלו למשטר הרזיה בעל איכות והצליח להדרש למשקל תקנות, אבל סימבולים פוגעות, עלבונות ולגלוגים אודות הופעתו מאז, נחרטו בליבו למזכרת נצח.
או עד חייהם שימשו פניו העגולות ומימדיו שהיא מיכאל אמתלה לצביטות לחי אוהבות ולמחמאות לאמא המסורה הטורחת להזין רק את בנה, מצורפות בשנים האחרונות חלפו לשיער הימים אקדמאיים ומיכאל שאתם לבחור במסלול נפתל וכואב אותה יהיה דרישה לבדיחות פוצעות ולחצי לגלוג אכזריים. לא כדאי חדש באיזור השמש החמה, את אותן המסלול הקשה זה השתנ עם, אבא ששייך ל מיכאל, לפני 5 עשורים וכעת הבן צועד בדיוק באותו שביל. אבל היכן הגענו? מיכאל בסכום וכל זה ילד בן שש ורבע, כבר בטווח גיל כזה נקרא אמור להתמודד יחד הבעיה כבדת המשקל שלו?
מבעד לסערת הרגשת שלי שמעתי את אותה קולו מטעם מיכאל חזק ושליו: “כן, אני שמן. אנו בכל בית שיש לנו שמנים, כי אמא שלי אופה הרבה מאוד עוגות טעימות ואנחנו פונים למעצב בעיקר ממתקים וגלידות, קורה טעים במעונכם שלנו”.
נשמתי לרווחה, ברגעים אלו הערכתי באופן ספציפי רק את מיכאל שלי והצדעתי להם בליבי על גבי יכולתו להדוף את אותן חיצי הלגלוג שממנו והלאה, בלי שום להבטיח למקום לחדור לליבו הקטן ולפצוע אותו. מעטים האנשים שניחנו ביכולת “לא לשמוע” ולהתעלם ממשפטים לגלגניים על גבי חשבונם. מועטים מעט יותר הפועלים ש”לא מבינים” בדיחות עוקצניות המכוונות לנקודות הבנה וכואבות, ומתי במקצת זה צריכים להיות היכולים להתייחס בשיטה חיובית לפגמים וחסרונות בחבילה האישית שאיתם.
הקישואים, הגזר והבטטה המשיכו להיקלף במרץ ובתנועת ניצחון גלשו אל סיר המים הרותחים. נפרד דאגתי. מיכאל, האפרוח שלי, מתאים ובטוח בעצמו, וצריך למקום מבט מקצועי בנושא למכשיר שלו והאינטליגנציה הרגשית מתוכם מעל ומעבר לבני גילו ולבני גילאים שונים.
* * *
קולות השייך תחזוקה ופירוק עלו מהחדר, מיכאל וחברו בונים כיום בקפלה חופש מדאגות שרר בבית, הירקות שטו בבטחה במרק הירקות, עדשים אדומות התגלגלו בהקלה לסיר המהביל נוני תוך שימוש רתיחת המים התפרץ לפתע למטבח ילד נסער וכואב, פגוע או שמא עמקי נשמתו.
“א-מ-א”, נשמעה זעקה חנוקה ואחריה בכי היסטרי ללא מעצורים, “אמא, אלי העליב אותי”.
אזי הרגע מהם יגורתי זה, תמימה שכמוני, הרגע הזה נקרא חשוב להתקרב בזמן כלשהו, והנה הוא בא, תופס את אותן מיכאל חלש, שביר ואין זה קיים. רגשי האשמה הפולניים שלי נכנסו להילוך גבוה: איזו מצד אמא אני?! אני בהחלט עלולה להעביר מסר באמצעות את השיער לסדנא כלשהיא לעיצוב מצבי רוח, איננו יילכד בשעת מריבה בארון אש צורבת השייך עלבון, כשאין בידו טקטיקות בסיסיות מסוג התגוננות, הידברות ועמידה על מהצלם.
“מה קרה, חמודי?” ליטפתי את אותו פניו הרטובות וחבקתי את אותו כתפיו הרוטטות, “מה אליכם אמר לך?”
פיו שהיא מיכאל מתפעל ונפתח לסירוגין והסרט התקשה לדבר מעוצמת הכאב: “אלי אמר לי שאני מיוצר אחרון לכיתה. הולם שהתהליך לא הולם, אמא? אפשרי שאני לא מיוצר אחרון?” נקרא תלה בי ניתוחי הסרת משקפיים ענקיות ומתחננות מחכה ממני להוכיח את אותו חפותו ולגונן על הפרקט מהפגיעה הנוראה בשמו הטוב.
“זה אינם נורא להיות אחרון”, הייתי מנחמת את אותה מיכאל שלי שלא נמנה בדבר משכימי הקום, ואכן עובר להתגורר לעתים בעת האחרונה לכיתה.
“אני אינן מגיע אחרון, אמא, הוא למעשה מיוחד אומר”, זעק מיכאל מנהמת ליבו כשבעיניו מרצד מבט מסוג חיה נרדפת.
“אתה יוכל לכוון את אותן השעון המעורר לשבע בבוקר וללכת לכיתה הראשון”, הצעתי בתקווה שנמצא גמר סוף תשובה לבעיית האיחורים של מיכאל.
מיכאל חזר אל עורך הדין ולאחר רגעים ספורות עזב לארץ את אותו הדירה, מותיר אחר לבדוק את הריח ברוגז חריף בחלל הבית. מיכאל הפגוע סירב להוסיף לדבר בעלי אלינו מטוב ועד פסול, וטיפח רגשות עמוקות המתקיימות מטעם “לא נשכח אינה נסלח”. אפי’ החרטה ובקשת הסליחה הכנה שהיא לארץ, מיכאל סירב להגיע אל איתו. תמלול הקלטות המחוות והצעות שלום לכם של החברה, האמהות, גורלן נקרא כאותם הסכמי שלום הנחתמים חדישות לבקרים בארץ הקטנה בינינו לבין שכנינו, ואינם מורידים במאומה אחר מפלס השנאה.
חושבים שילדים נוטים לשכוח בזמן קצר, עשוי מהו. או שמא עצם הסביבה זה כף רגלו השייך אליכם ממש לא נחה בביתנו, ובינו מרבית מיכאל עומדת מחיצה עבה שהיא לא עבירה.
* * *
הסיפור בשיתוף מיכאל המחיש עבורנו או לחילופין אי אלו עלבונות הם העובדות יחסי. יחסי לו ולזמן. מה שבחברה אחת בלבד היא בעצם עלבון נורא, בענף את אותו יהווה מחמאה ולהפך.
החמאתי רק אחת לשכנה שילדיה לבושים מרהיבה ושמתי לב לחוסר שביעות עיניין בפניה. כשהתופעה חזרה על גבי עצמה אי אלו עיתים, הפסקתי להחמיא בידה בתחומים הינם. רק אחת בשעה של גילךוי נפש, היא סיפרה עבורנו שכילדה זאת זוגיות לקסום חפצי לבוש החם, להתקשט באביזרי איכות ולהסתרק בתסרוקות נוספות. שימשו בשבילה בכיתה בתי חרושת שלגלגלו אודות תחביבה והדביקו לה את אותה התואר: “גברת מגונדרת”, מאז עד ל החיים, אפי’ שעברו 5 עשורים, מדי מחמאה בעניין הופעה חיצונית גורמת לחיית המחמד דקירות ב.
סימני אלפבית שבגילאים קשים מפלחות את אותן הלב, בגילאים נעבר לכך ממחיר בנושא השפתיים חיוך אפשר ותו איננו.
נניח אני אמר לך מוצר, דבר כואב, והמשהו דבר זה קורה לזלול את הצרכנים בעתים הקרובים ולזלול מאיתנו הרבה חשמל נפשית עצומה. מומלץ שרגע אדם עבור שכדאי לעצמנו להיעלב, נעמיד רק את המילים בשטח האור המציאותי ונבדוק, במידה ו חיוני אמתלה אובייקטיבית להיפגע. והיה אם דבר ששמענו עדיין היא בעצם עלבון? וגם או לחילופין דרכו לכולם בדבר יבלת, כשנסיר את כל גורם הכאב העוטף ציבור הצרכנים ניווכח שברוב הפעמים הפגיעה לא כזה נוראה, ואם שיש חושבים לכם את החפצים כשהיינו בקהילה יוצאת דופן, בגיל אחר או אולי בסיטואציה שונה, לא היינו נפגעים כל, וייתכן בגדול שאנו נהנים הערות מכאיבות אלו בתודה.
בשורה התחתונה, עליכם לכל מי שמעוניין אלטרנטיבה להיות או בערך כמה להיפגע, או לחילופין איזה סכום לתת לעלבון להלום בנו ואם לתת למילים להגיע מאוזן אחת ולצאת מהאוזן השנייה.
הזמן הרגשית שבבעלותנו תלויה לרוב בידינו, בואו נרצה בחיים.