יריבות פנימיות משפחתית בדבר אהבת צעירים והנכדים היא מסוכנת והרסנית.

בתי שאלה ממני אינן מזמן את העותק הישן והמהוה שהיא ספרן הקלאסי המתקיימות מטעם פייבר ומייזליש בנושא חינוך ילדים: אחים חסר יריבות (כאילו!). למרות שרוב הזיכרונות מאותם זמן ניכר מטורפים ראשונים ששייך ל בנוסף טיטולים שלא פוסקת ולילות חסרי שינה (רגע! מאלה אני בהחלט סובלת עד היום!) היטשטשו מזיכרוני, יש צורך חלק אחד מהספר שאני זוכרת היטב (ובכל זאת קראתי שוב פעם בעיקרם בכדי להבטיח שאני שלא טועה).

בכדי לתאר את אותן רגשותיו מטעם הילד המסיבי יותר כלפי תינוקה האפשרי, הן מציירות את אותן המשל הבא:

דמייני שבן זוגך מחבק ההצעה בידו ואומר, “מותק, אני בהחלט מידי מעריץ אותך ואת כל איך מקסימה, שהחלטתי להתחתן תוך שימוש וכו’ אישה מציאות כמוך.”

ואם לא די בזה, “כשהאישה החדשה הגיעה לסוף דבר, את כל שם לב מטעם באופן מיוחד צעירה ומתוקה. כששלושתכם זזים, אנשים מתבטאים לנו שלום בנימוס, נוני מקיימים בקול לגוון כל אישה החדשה.”

מכיוון שאני בסמוך בשלב את אותן המתקיימות מטעם היום, נמצא לנו שכדאי לאמץ ולהרחיב את אותן הדימוי.

מה דעתכם אודות “מחותנים ללא יריבות”? או שמא “גידול נכדים חסר יריבות”? הנו בסמוך תפקידו של. מי הנכדים שלי אמר עבור המעוניינים ממש לא מזמן, “אני מעט יותר חובב את אותם הבית ששייך ל הסבתא רגע.” נשמתי עמוק, נשארתי רוגע והתאפקתי שלא ליהנות מ ושוב אחר הצעצוע שנתתי לטכנאי. בגדול שלא התקשרתי אל עם בוכה – בינתיים.


“למה?” שאלתי, נחושה להמשיך את כל השיחה הכל כך מרתקת הנוכחית.

“כי החבר שלי כי שלהם”, הינו אמר. “עכשיו את כל מרשה עבור המעוניינים סוכרייה?”

“בטח, קח איזה סכום שאתה רוצה!” עניתי, ונשמתי בהקלה (מתערבת שהסבתא השנייה מהם מרשה להם אחת בלבד…!).

בסדר אני בהחלט מגזימה – הרבה פחות. אך יריבות בין מחותנים וסבים על גבי אהבת ילדיהם ונכדיהם, יכולה להיות מסוכנת והרסנית, ואנחנו מוצאים לנכטון להיזהר.

ובעודי יושבת ומהרהרת בעגמומיות בקנאה ובשאר תכונותיי הרעות, הרמתי במצב אחר ספרה העתידי מסוג חברתי מרים הנדלר: “מזל טוב! זו סבתא!” ובכותרת המשנה (וזה החלק שבאמת מסביר אלינו ואל המצב שלי), “השמחה והכאב בלהיות או לחילופין, חמות… וסבתא”. התנחמתי בידיעה שאני שלא בכוחות עצמם. בשנינות, הומור וחוכמה, מרים משתפת סיפורים מניסיונותיה האישיים להיווצר “מושלמת” בתפקידים האלו.


כולנו וודאיים שלא היינו הורים תקינים, הרי כל אדם מנסים לעבור זו נכון הפעם. אך ורק שזה יותר קשה מאוד. כל אדם די הרבה מספר פעמים מתמודדים יחד אנו (כמעט) זרי פרחים (לפחות בשלב הראשוני), תוך שימוש מרחק פיזי, בעלי בעיות כלכליות – ביחד עם הסחורה היקרה כמעט מכל – הקטנים והנכדים שלנו.

אנו אמורים לחוכמה, סבלנות – וחברים טובים. הייתי ממש לא עשויה לדבר לגבי נוסף גורמים המקוריים, נוני תודה לא-ל, יש צורך לנו את כל האחרונות. אנו בפיטר פן רשאים לשתף נקרא את זה בדאגות שבבעלותנו, בהתמודדויות שלנו ובניסיונות האמיצים (והלא כל כך אמיצים) לבצע את הדברים בטכניקה הרצויה. וכשמאוחר מכדי להתקשר לחברה, הייתי לוקחת את אותם מעצב השיער דבר זה, וכאילו שומעת את קולה הנקרא סוציאלי באוזני.

המשמעות של שאני יודעת שזאת איננו בהחלט תחרות. הסבר שכדאי לכל המעוניין הנאה ממש גדולה שמצויים שהילדים שלי קרובים לחותנים שיש ברשותם, ושהילדים שאליהם קרובים לסבא ולסבתא השניים (צודקים, אני יחודי שקרנית!). ככה הנו ישאר.

הייתי מנקה אומרת שהורות היא חסד המתקיימות מטעם ידוע, כל מה שאולי היינו יערכו נטולי לראות לשום תמורה, שהמטרה של העסק זאת (או לפחות נדרשת להיות) אבל מהו שטוב לילדים קטנים.

ובתור מבוגרים מחבבים, כל אחד סמוכים שמערכת יחסים חמה יחד החותנים מומלצת לצעירים שיש לנו, שהאהבה (והפינוק) שהיא משני גברים ונשים סבים וסבתות, אלו אופציה מיוחדת לנכדים שלנו (כמה מאיתנו שלא זכו להכיר סבים וסבתות?). זה חווים חמימות ואהבה, וודאיים, מסורת משפחתית – וכפי הנראה מעט יותר כל גלידה!

לפרקים המבט שלי מיטשטש. לעתים אני בהחלט מבקש, מתוך אנוכיות, את אותה האהבה ותשומת הלב האלו אבל לעצמי (ואולי נוסף על כך לבעלי), אך שלא לנצח. כיווני שאני כן מעוניין את כל דבר שהכי מעולה בשבילם.

כמו בכל דבר בחיים, בני האדם מרבים להתמקד בהרבה יותר מדי בקשיים (כן, הבית הפוך ופירורי עוגיות וצבעים מפוזרים בכל מקום), ובלתי די בהנאות (“סבא, מיועד שחזרת פה מחו”ל? התגעגעתי אליך”). זה רק יצר הרע המעצבן שמנסה לפגום אודות של החברה שלנו עם הילדים והנכדים. אבל אני נחושה בדעתי אינן להבטיח להם להרוס.

אני מתכוונת להמצא או וסבתא שאין בהם יריבות. כמה עולה ספר תורה מיד בסיום שאאפה עוגיות שוקולדים צ’יפס עבור כל הנכדים ואקפוץ למרכז הרנטבילי על מנת להרוויח מגוון צעצועים…