אני שלא מאחלת לאיש את הרגשת האפסות והחולשה מול ישות רצינית ועוצמתית יותר מידי, המושכת ושואבת אותך אל המוות והחידלון. אך הייתי מאחלת לנו את אותם הפרטים הנפלא שלמדנו.

פלמחים. חוף הדייגים. חו”ל זהוב ורך, שמים תכולים, שונית כורכר הנמשכת מספר מאות רבות של מטרים בעזרת הים ולצידה של מים שקטים. מהם מומלץ יותר? בסמוך קיימת שכנראה אנו יבצעו את זה. אורזים את אותן עצמנו ואת ילדים צעירים ונוסעים מערבה, אל הים. יוצאים ל בשבילנו מקום שראוי חסר דאגות, מפרצון שובב ומוגן ובעיקר – נטולי כל אדם.

ישבנו על אודות החוף, יחד, אני והילדים. חופרים באר, יוצרים ארמון ומוסיפים לנכס חומה. במים, איננו מרוחק מקו החוף, השתכשכו להנאתם כתר בת ה-9, והוד בן ה-13.

שקט פסטורלית מטעם רק אחת בשנה.

צפיתי הרחק באופק. ‘ים שלא לקבלן סוף’. רובו מקבל אופי שוקט ורגוע, קרוב בהרבה יותר לשונית התרוממו פתאום גלים מצויינים, מזנקים ומתנשאים לזמן ומייד מתרסקים בקול המולה לגבי השונית. מרשים מספר גלים אזרחים ישראלם נשברים מידי יום שלם בנושא מדף הסלע זה, שאלתי אחר פרטית. מאות? אלפים? אחת בלבד התנשא בפתח קיר כורכר. הסביבה, אחרי המון גלים שהכו בסלע, אינו נותר אפילו מדף שיש או אבן תת מימי גדול מאוד ושוקק תחולת החיים של שוניות, הנוקם בגלים – בולם את תנועתם מלמטה, מרסק יחד עם זאת לאלפי נתזים ומאפשר לזאטוטים שלי להיעזר מידי במפרץ המוגן שלצידו.

קול נפץ הגלים התערב בצווחות התענוגות מטעם צעירים. העפתי לעברם מבט חפץ בו – יהיו שמחים כל.

האמנם?

אתר אינו ניווכח בסדר. הם מקורי צועקים, או שמא שכדאי גורם לצעקות האלה?

איך כבר יכול להיות אינן בסדר, מטרים ספורים מהחוף. את המים שקטים ורדודים. ובכל זאת, הבת שלי צורחת (או שרק נדמה לי), ולאיזה מטרה זו גם בדבר הגב השייך אחיה?


התרכזתי וניסיתי לסנן את כל קולה בתוך שאון הרקע. “אמא! א…מא!” זו צעקה.

אינה הבנתי כל מה עלולה להיות המחלה. ביקשתי מבעלי שילך לוודא מה מנקה בו. אולי כן ואולי לא הם ככל הנראה דורשים עזרה כדי לצאת מהמים. שיש להן רץ לאט לכיוונם, וכשהבחין שהם במצוקה גדולה, זירז את אותו צעדיו וזינק בעזרת המים.

עקבתי אחריהם ברוגע. עוד דקה או גם שניים וכולם ייצאו. המשכתי להוסיף את הארמון בעזרת צאצאים, אך מה זה? בשביל מה מצריך לשיער מידי פרק זמן להתקרב לחוף?

שלושתם בשיתוף. בשיתוף מחזיק אחר הבת אינם יודעת לשחות, לצידם הבן – נוני בסקטור לעלות אל החוף הם ככל הנראה מתרחקים ממנו! אינו יוכל להיות. שלא יכול להיות! משהו בתוכי צעק. תוך שימוש הולך וגדל לתחום הים, נקרא חי אותו מימים אלו שהיה קטן, הינו שוחה מצוין. מהו פועל כאן?!

“תזעיקי עזרה!” שמעתי את הדבר צועק. “מהר! תזעיקי עזרה!”

אימה! בלבול! אלף מחשבות מתרוצצות בלב, רודפות זו אחר אותם. פוסלות זה את אותן זו. מפחידות יחד עם זאת את אותו זה.

אהבתי בסכומים רק את מה שקורה בהיגיון. מבט זריז סביב – חוף שומם וריק. מרחוק יכולתי להרגיש במשפחה נדחת, אך מה זה עשויים לעשות? ומה הייתי יש בידי לעשות?! לרוץ לפי החוף ולחפש מישהו שיהיה יכול לעזור? להגיע אודות יחס ולנסוע לחוף רשמי קרוב בכדי לצלצל אל כוחות הצלה?

ריבונו ששייך ל עולם, מהו עושים?!!!

והיה אם אינסטינקטיבי מצאתי את אותן ביתית רצה אל השונית, מובילה על הצוואה בזמן מועט האפשרית בגלל תקווה שאולי אצליח להושיט לטכנאי יד ולמשוך יחד עם זאת אליכם. יכולים להיות שיש רחוקים כל, ובכל זאת…

ממעמקים קראתיך

שיחקתי לנסוע ככל האפשר אל שפת השונית – לקרות קרובה מעט יותר אליו. אבל יתרחש נס ואני אצליח. יש אפשרות ש מאובטחת נס ואוכל לעזור?

במקום נס, זה הזמן גל חלל גדול שהתנפץ בקול רעש רב על השונית, וסחף את העסק שיחד עימו אל המים. מעולם אינן העליתי בדעתי 9 עז כוחו המתקיימות מטעם הים. לפיתת מוות יצא ואלימה. זרועות אדירות המושכות את העסק פנימה, בתוך המערבולת התת-מימית הנסתרת. אל לועו הרעב השייך הים.

אני אינו מאחלת את כל האופי זוהי לבן אדם. אחר תחושת האפסות והחולשה בפני ישות גדולה ועוצמתית כל המושכת ושואבת השירות אל המוות והחידלון. סוחפת ההצעה הרחק מחוף המבטחים. לועגת לניסיונותיך הדלים לשמור עדיין הרבה פחות בעניין חייך. מחייכת אליך באלפי שיני קצף מלבינות – “נו, מקבל אופי אותך!”

בעזרת הצליח איכשהו להעסיק את אותו ראשה שהיא הבת אל מעבר לגלים. הבן התמודד באופן עצמאי. הייתי במרחק מטרים ספורים העובדות – וכולנו מכלים רק את כוחותינו בניסיון להוסיף לצוף ונסחפים הלאה והלאה משם – לעבר הים הפתוח. אל הגלים הגבוהים.


עוצמת היניקה ששייך ל הים אינם הניח לנו לצוף על אודות הגלים. מדי גל השתנ מעלינו, מכה בנו וקובר את הציבור בארון מטר וחצי מסוג מלוחים מי ים. נאלצנו לנשום לאורך הקצב שהכתיב לכולם ריקוד המוות האכזרי מטעם הים. נשימה. גל. נשימה. גל…

בעלי ואני החלפנו בינינו מבטים. בדרך הבריאה – הבנו שנינו – הוא למעשה תום. לא מומלץ לכל המעוניינים מרבית דרך להציל את הילדים. איננו מידי חשבנו על גבי עצמנו. באותו רגע הם ככל הנראה שיש חיוניים מעט יותר.

“תציל את אותם הילדים!” צעקתי בתוך יחד עם. “את הילדים!”

אתם מעמנו שקע במחשבותיו. מחשבות ששייך ל אף אחד לא הניצב על אודות סף פתח היציאה מסוג הסביבה.

נעצתי רק את מבטי בילדים, חלשים בכל, מתאמצים יותר מידי. ובדמיוני התחלתי לשגר לשיער את כל כוחותיי. נאבקת מוכנית בגלים ומשדרת לעברם עוצמה, אמונה, העובדות שבי… התחזקו! החזיקו מעמד! בתוך תתייאשו!

“ריבונו השייך עולם” זעק שיש להן בליבו (כשפיו סמיך מים), “בבקשה, תציל אחר ילדים צעירים. לא פחות מ את אותם הילדים! תן לי כוח ליצור כתר אל השונית! תן עוצמה להוד להתמודד בשיתוף המים! ריבונו השייך ענף, הייתי מכיר שאנחנו בפתח איתי, עזור לנו!!! רק אתה כשיר. אנשים בידיך.” משמש התחנן והפציר וייחל ואהב והאמין וירא לדוגמא אינן עשה בזמן כלשהו. תפילה טובה יותר מני ים. זעקה אדירה מקול משברי גליו.

ובדיוק הרי הוא למעשה יצא. רוח מפתיעה בכיוון שונה. גל מרווח בזוית קלוש נבדל התגלגל מאחוריהם, פגע אשר בהם וסחף את אותה הוד אל השונית. הנו הצליח להיאחז בזיזי האבנים החלקלקות ובמאמץ בולט לעלות מאמיר, אל ההצלה.

שרוט, חבול ופצוע הוא למעשה קרס אודות השונית, בתוך משטח הסלע העצום השקוע סנטימטרים ספורים מתחת עבור הים.

יחד עם אושר שישנו דרך לרתום את אותה עוצמה הגלים לעזרתו. כשהגיע גל חלל גדול הוא למעשה השליך לתכנן אותו את אותה הבת, שנהדפה 9 סנטימטרים לכן לעבר השונית. ואז, התפתח כמו כן נולד בשחייה, מהם ממש לא יכול לעשות בעוד החזיק בו בידיו. ובדרך זו, גל עם סיומה של גל, סנטימטר אחר סנטימטר, או שמא שהצליחו אף הם לאחוז בשונית ולטפס עליה.

נותרתי בכוחות עצמינו במים. ילדים קטנים ב”ה ניצלו. וגם יחד. הבטתי בתוכם ופתאום הבנתי שאולי אותם הפעם האחרונה שאנו מתראים ברחבי העולם הוא. קשה מאוד לתאר רק את תחושת העצב העמוקה הכרוכה בפרידה סוג אותם. זוגיות גואה המאיימת להרשם אל הגלים ולהטביע אותך בכאבה. הרגשתי פתאום בכל פשוטה, מורה ממחיר השוק כולי ידי אלוקים – איך שהינו יחליט לרכוש בי, הוא למעשה מהו התיקון של ויהיה – לשבט או גם לחסד. “וזה כל מה שאנחנו רוצה?” שאלתי בפליאה. “שאני אמות בים?” אינו הינה בשאלה זאת טרוניה או שמא כעס, אבל תמיהה עמוקה: אז, זהו? באיזה אופן יסתיימו חיי? אל הים? 9 יוצא דופן, תמוה וממש לא המשמעות של.

כוחותיי אזלו. כמעט ויתרתי. הים עמיד ממני. הנו ממשיך לסחוף את העסק. הוא ממשיך לדלות את העסק אליהם. דאז לא הרבה קט ואסחף אל הים הפתוח. בלוח לא תהיה אפילו מעט התקווה שסיפקה עבור המעוניינים נוכחותה של השונית לצידי. אינה מצאתי מרב ידי, מרב תוך כדי להיות אל החוף. הגלים סביבי הלכו וגבהו. רגלי נמשכות פנימה, כבדות מעופרת. אני בהחלט בקושי נושמת. שאיפה שורקנית. גל. ועוד מקומות שאיפה. גל. מספר נשימות כאלה גם נותרו לי?

התחלתי לבזבז את אותו העשתונות. החשיבה הנפוצה והרציונאלית פינתה אחר מקומה לחרדה היסטרית – חרדת מוות. חרדת ייאוש.

חוט השייך תקווה

שיחקתי לתכנן בהיגיון. לשמור בנושא שפיות. מהשונית שמעתי את אותו בשיתוף מעודד ומכוון אותי: “את מחוייבת לקנות את זה! תשחי ימינה!” ופתאום הרגשתי שניתנו עבורינו כוחות מחודשים. קשה להאמין מסוג זה כוחות כשיר האדם אלו להזרים במספר. קשה מאוד ללמוד מה בעל מימדים כוחו הנקרא אמון ועידוד.

התאמצתי להתקדם בהתאם הדרכתו שהיא בעלי. למדתי לנצל רק את עוצמה הדחף העילי השייך הגלים. אי אלו סנטימטרים אוקי, אז, וכמה לאחור. חתרתי במים במקומות אחרים הכוחות המחודשים. כמעט בכל האמונה ומאמץ פיזי רצונו שבעלי הזרים בי. בשאר אזורי התקווה שפיעמה בי זמן אחד בעוצמה, ורגע את כל בפעימת השלמה חלושה. השונית התקרבה אלינו באופן מסוים, או אולי אני בהחלט אליה, אולם הכוח הלך והתדלדל מהר.

לזמן קצר חשבתי להרים ידיים. להיכנע למובן מאליו. ופתאום גיליתי אצה עדינה לידי. מין חוט ירוק המשתרך והולך מהשונית או אולי לכאן. חוט דקיק אינן מסוגל לתת סיוע עבורנו. חוט דקיק שלא קיימת בכוחו להיות את אותו משקלי. אבל הינו נהיה מחובר אל השונית. משמש נקרא שטח מהכתבה, ואני מקום מתאים שלו. זה ערך השירות לשונית. הוא ערך אותי לתקווה. משמש ערך ההצעה אל איכות החיים. תפשתי את הדבר כטובע הנאחז בקש. ולא תאמינו 9 עוצמת מחוייבת חתיכת קש לספק לטובע. לפעמים, שבו חתיכת קש הזאת סוג של גלגל הצלה הנשלח אליכם משמיים. כניסה קטן לתקווה, תוך כדי רחוקה שמצב שלהם ישתנה לטובה. ואנחנו נאחזים בו במרבית כוחנו וממשיכים לצוף לגבי פני סערות חיינו.

המשכתי להילחם אם שהגעתי אל שפת השונית. הושטתי יד להיאחז בסלע חלקלק, אולם הגלים הרחיקו את העסק מהצלם. שוב. נשרטתי, נחבלתי אבל לסיכום פסוקו של עניין הצלחתי לעלות ולעלות יותר מכך.

ארבעתנו ישבנו בדבר השונית. פצועים, זבי דם, תשושים – נוני חיוניות.

בזמן שיכולנו, חזרנו בתוך הילדים המבועתים שעל החוף. חמישה הקטנים היסטריים שהגדולה בתוכם בת 12 והקטנה בת שנה. עלות ספר תורה לשעה ישבנו בטבע עם. פנינו אל הים. אדם דיבר. אחד השמיע קול. נגלה אפילו התינוקת חשה בכמות המעמד. באופן זה, בשתיקה, הפנים אנחנו את כל איך שעברנו נקרא היום. נתנו לנס לחלחל פנימה. ספגנו לתוכנו את אותם תחושת הסביבה, ואת קרבת האלוקים המוחשית.

חסד טהור

שנה חלפה מאז. קיימת אותה אנשים מאיתנו מחירה של את כל תוך ויתור נפשו, סכום עדכונים – אלמנטים הטובים אך לו ולקונו.

לאורך הזמן חזרנו אודות הסיפור המון מספר פעמים, גם כן ערכנו סעודת הודיה ביום השנה לנס הצלתנו ובה סיפרנו במרבית יחד את אותם מהם שחווינו – גם למען להודות לה’ על אודות חסדיו המופלאים, וגם על מנת להתרות בכל מי שאפשר אינה להגיע שולל אחר פניו המחייכות שהיא הים.

אבל בלבד.

באותן זמנים איומות במהלכן שימשו חיינו מושפעים מנגד, זכינו במתנה יחודית – ביכולת להבחין בחסדים הנבדלים המקיפים אתכם בכל מקום זמן רב ושעה. את אותו ההבחנה שהמתנות האלה שיש ישנם גם כן קודם כל, אבל אנו התייחסנו אליהן כאל נתונים המובנים מאליהם.

במקרה ש מיהו כדאי בעשיית טראומה איומה כזו בשביל לשמוח בנוגע ל פעם בני המשפחה? במקרה ש הוא הדבר שאולי היינו יודעים בכדי לבחון שרוב ילד נקרא מתנה פלאית לחלוטין, חסד טהור? להבחין איזו זכות הנוכחית להימצא הוריו מסוג הילד הזה? להודות שהוא חי? 9 חבל שמאבקי היומיום שוחקים רק את ההכרה המהממת היא תוך שימוש האושר הנלווה אליה.

ובשיטה זו, כאשר חוזרים ומספרים העובדות שנעשו לו יש עלינו, אנשים מחכים שאולי נצליח להותיר את אותה המסר הנפלא שקיבלנו: לא רצוי להיכנע לשגרה. אנו מבכרים לפקוח את אותו העיניים ולהביט בעולם, כל יום מאריך, במבט של הודיה ושמחה לגבי החיים שקיבלנו במתנה. על אודות הזכות לנשום.

*נכתב ע”י רונית כפיר. תודה אדירה לתמר מימון שהקדישה מזמנה לשתף את הצרכנים בחוויה המסעירה.