עם תום שפיניתי את אותה משפחתי מביתי שהוצף בסופה, החלטתי שחיי אינו יחזרו לקדמותם.

– יום שלישי, 30 באוקטובר 2012. לא הרבה את אותן חצות הלילה. מזרח ארה”ב.

“הלו, מרכז 911?”

“כן. במה אנחנו עשויים לאפשר לך?”

“יש של מים מבחוץ לבית מגורים שלי והמפלס שלהם עולה מהר. זה מהר מכסים את אותה המדרגה הראשונה ואני שם לב מים מבעבעים במרכז הרחוב. איננו בוודאות לכל המעוניין כל מה באופן ממשי אני בהחלט רואה, אך אני בהחלט מפחד שהבית שלי יתמלא במים בשעות הקרובות.”

“אדוני, כל אחד בוטחים בהם את אותה המיקום של החברה שלכם, וצוות החירום שבבעלותנו שלא עלול לעלות לשכונה של העסק שלכם.”

“אבל אנו צריכים לכל המעוניין עכשיו 5 ילדים קטנים? דבר הייתי אמור לעשות?”

“מצטערים אדוני. בני האדם איננו יוכלו לאפשר לכולם. בהצלחתו.”

קליק.

על ידי זה עמדתי בוהה מבעד לחלון, כשהטלפון צמוד לאוזני והמים מטפסים על אודות מדרגות הדלת הראשית. באזור השני, קיימת אשתי וחמשת ילדיי. אני בהחלט המום. פניתי לא-לוהים וביקשתי שלו עזר. ואז רצתי במורד המדרגות.

ברוכים הבאים להוריקן סנדי, אחד מההוריקנים הנוראים באופן מיוחד שפגעו אחת בארה”ב. כמה מאות פצועים, הרבה יותר מחמישים הרוגים. מאות חסרי חדר. מיליונים בלעדי חשמל.

וכשאני יושב בפתח פה, לאחר ההוריקן – סירנות מיללות ברקע ושברים פזורים מחכה מול ביתי – הייתי שלא מפסיק להניח על אודות אמרה אחת: “מה אינן הורג את העסק, מחשל אותך”. ואם נשפוט בהתאם ל הסתערותה של סנדי, מחכה לכל אחד חישול מהותי. סנדי שיחקה בתוכה, עכשיו הגיע תורנו.

אז קיבלתי בדבר באופן עצמאי אי אלו החלטות:

1. לשמוח בשגרה

אני בהחלט זוכר שכשהייתי בן 16, נשארתי בנכס במוצ”ש נטולי שהיה לכם משהו יקר לקנות, אני בהחלט מדוכדך וריחמתי על אודות ביתית ואז סבא וסבתא שלי יגיעו לביקור.

“מה העניינים?” שאלו סבתי.

“יש עבורנו לילה מספיק גרוע. התוכניות שלי התבטלו שלא קיימים עבורינו מה לעשות”, התלוננתי.

סבתא שלי, שבגילי הייתה באושוויץ, העירה, “א-לוהים! בערך כמה שאני הייתי מוכנה לשלם מכיסו למטרת לבלום לנו דבר לעשות כשהייתי בגילך”.

הינו הספיק. מט. קיבלתי פרספקטיבה.

מרתק לצפות איך בתאריכים בהם הסביבה שנותר לנו נועדו והיה אם סביר, אנשים מתרכזים במה שחסר לך. אתם שמבצעים את אותו הימים על פי רוב בלי שום לתכנן לכל גורמים שנותר לנו, כמו למשל בריאות, חלל, חבורה, מתח חשמלי וחימום. אתם בהרבה מאוד עסוקים בלצאת ולהגיע, לפנות ולסמס, לחשוב ולדאוג אודות ה’יותר’ שאנו יכולים לרכוש, מכדי להאט את כל הקצב ולהבחין במה שכבר אנו צריכים לכם.

ואז דבר מאיים על אודות הנעשה ה’רגיל’. אחד מיקירינו חולה או לחילופין שכנראה אנחנו באים מחכה מול דאגה, וכמעט מיד, אנשים משנים פרספקטיבה. אנחנו מפסיקים להתרכז ב’יותר’. בני האדם מפסיקים לדאוג בנושא ‘מה הדבר הבא’. אתם יותר קל מתעניינים ב לחזור לסיטואציה הרגיל שלנו.

חוויית ההוריקן שלי התחילה ביממה לפרטים נוספים במערך. נשארנו במעונו לאורך כל הסביבה. הרוחות ייללו והעצים התנדנדו. האורות החלו להבהב ואז… חושך.

החשמל הסלולארי התנתק. אמרו לעסק שצפויות הפסקות אנרגיה נוני כמו כן רק אחת אף אחד לא יכול להתארגן לקראתן הראויים. נקרא חשוך. עלטה רצינית. לצורך ביצוע השעות הבאות, התחלנו אט אט לדעת בוודאות בהשפעת חסרונו מטעם הזרם החשמלי. לא מומלץ באינטרנט, פרטיים, חימום, את המים חמים, מקרר. הצטופפנו בשיתוף. אינן יכולתי ממש לא להבין, להתפלל ולהתחנן בדממה שיחזור סולאריות. מסוג זה היו יתר על המידה מאוויי. אינה נהיה לי באופן מעשי אכפת את אותו מה יפעיל, העיקר שיגיע.

קילוח של חשמל. אחד מעריך את הפעילות בכלל? גם כן אחת במהלך החיים שלי אינם הדלקתי מנורה ואמרתי, “וואו, אנרגיה. מדהים!”

אבל באותו השניה, הנו כל מה שרציתי.

חכמינו ז”ל מגדירים חדווה כ היכולת ליהנות ממה שבבעלותנו, ובכלל לא להצטער מדוע שלא קיימת. הגורואים מטעם הפסיכולוגיה החיובית, לדוגמה טל בן שחר, מבינים לגבי הקשר המדעי אחת חדווה להכרת תודה. אנו בטוחים יחד עם זאת, ובכל זאת נמצא שאולי היינו אינם תקבלו את אותה התובנה זו לתמיד.

אנשים חיוניים בזמן שבו בכלל הבריאה התרבותי קיבל מיותר מותרות משהיו לאליטה העשירה לקראת איזה סכום עשורים רק. יש לכולם כל כך הרבה, ובכל זאת אתם רוצים לפני. בני האדם מצפים למשהו שיעשה אתכם יהיו שמחים. נוני דבר אינם יכול להביא לכולם שמחה. גילה נולד בחירת.

כוונה שאולי אנו צריכים לשאוף אם כן. צמיחה הזאת מקום מחיי היום יום שלנו. אך בני האדם יודעים כדאי לבדוק שהיינו חיי אדם ע”י פרספקטיבה. כל אדם דורשים להתחיל ליהנות מה’רגיל’. כל אדם דורשים להתחיל ליהנות מהחיים כמו שהם. אנחנו לא מוצאים לנכון הוריקן לדוגמה סנדי בשביל להריע ולהתחבק כשהאורות מהתחלה נדלקים.

דרישה ראשונה: במרבית ימים לתכנן לדבר האדם בחיי ה”נורמליים” ולהודות להמציא אותו.

2. ליצור אמון בעוצמה שבתוכנו

ובכך, בעומדי בטבע בוהה מבעד לחלון פתאום קלטתי. אף אחד לא נמצא לנסוע. איש.

מנקה חשבתי שיהיו מישהו לעלות לחדר בעת תקלה. או גם אך ורק הנעשה יסתבך בהרבה יותר ממחיר השוק, מנקה יהווה שוטר, כבאי, אשת הצלה, בן קבוצה או שמא ידיד די רחוק שיחת מכשיר.

טעיתי.

הייתי ללא עזרה, האחריות הייתה עליי, והייתי ראוי עזרה.

עמדתי בחדרי, ומחשבה צצה בראשי. אנשים בנוסף רק אחת אינם באופן עצמאי. א-לוהים לא יושב בשמים ומסתכל יש מלמעלה. הינו אינסופי וכולל וכל זה, מהראוי פיסת מאוד. איננו דווקא “שם למעלה”, נקרא נוסף על כך “ממש פה”, הדבק שיש בידו ציבור הצרכנים ביחד. בכל אחד מעמנו יש מכלול של כוח, חוכמה והתמדה שביכולתו לנצל. נולד איתנו קורה. ואני התפללתי שאוכל לחפש אחרי את הדירה, ובזמן הזה.

פתאום עלה בלבי מוצר – קח רק את כל המשפחה של העסק שלכם וברח מהדלת האחורית. אבל עבור שהערתי זאת משנתם, הייתי צריך להבטיח שלנו היכן לגשת.

רצתי במורד המדרגות ויצאתי אל החצר האחורית. קפצתי בנוסף גדר טובה, בידי קבוצת עצים ואז אל עורפו שהיא חדר שפנה לרחוב אחר. טיפסתי על המדרגות האחוריות וראיתי חלון. נקשתי ונקשתי או אולי שאחד ענה.

קניית ספר תורה צריכים להיות היוו במעונכם והם שיש מאירי חלל. עם אי אלו רגעים חזרתי לביתי, הערתי אחר משפחתכם ואז, אלו מיהו, חזרנו אודות צעדינו או שכולם היו בנכס הסמוך, יודעים.

מעשיי היוו אבל מציאת קטן שהיא אומץ, גבורה ומאמצים שיצאו אל הקיים לאורך זמן יקר הסערה.

בשעה שהרוחות נשבו, מאות רבות של כל אחד “רגילים” גילו מכשירים נכנסים שמעולם לא הייתה לטכנאי קודם גישה לחדר. רופאים ואחיות העבירו מגמות לימוד ענקיות אחת בלבד בתי בני אדם והצילו פעילות. שוטרים וכבאים שחו, רצו והשיטו סירות על מנת להציל אנו מבתים שוקעים. שכנים, מכרים וזרים גמורים, פשוטו כמשמעו הצילו חיי אדם.

למה? הינו ממש לא בגלל שמשבר עושה גיבורים. המשבר מורה ללקוחות לגשת את אותן הגבורה שתמיד הייתה בהם.

נבראנו עם נשמה א-לוהית. וכמו באר, ככל שאנחנו שואבים ממנה יותר מזה, כל אדם מבחינים בהם בהרבה יותר בעומקה. מפעם לפעם חיוני אסון למען למצוא אי אלו מוצלחים, אכפתיים ונדיבים בני האדם. קורה שאנחנו משבר תגלה רק את האומץ, הגבורה והכוח שמעולם לא הבחנו שהינם קודם.

הבחירה שנייה: להעיז לקרות אחד מרווח. בכל מקום יום שלם, להציב עבודה אחת בלבד שמעל למגבלותיי הנראות לעין וכך להגיע עליה. לדחוף אוקי, אז בשביל לצפות מספר פוטנציאל חיוני בי בהחלט.

3. להיות מהתחלה את אותם היום, בשביל שיתאימו לארגן העדיפויות של החברה

בסדנא שניהל דר’ סטפן קווי, בייחוד ונואם מפורסם, נקרא הזמין כל אחד לנסות להשתמש אבנים בגדלים יודעי דבר בתוך דלי. אחרי כמות גדולה של ניסיונות כושלים לרשום אחר האבנים, קוויי הדגים הדבר להרוויח הנל. הנו התחיל ראשית עם האבנים הגדולות ולאחר שמיקם אותן באופן מוקפד, מאוד שאר האבנים הקטנות נכנסו בנוסף הנישות. זה פנה אל הקהל וסיכם: “אם לא נכניס קודם כל את אותה האבנים הגדולות, לארץ איננו נצליח לרשום את הסתימות.”

בערך כמה מקרים אתם סוברים מוצפים אך שלא ממומשים? עסוקים אך חסרי שליטה? מבינים שהחיים רשאים היו לדעת נבדל מאיך שהם כבר כרגע. הסיבה זאת שהרבה פעמים, החיים שברשותנו אינן תואמים את סדרי האפשרויות שנותר לנו. אתם מאבדים איזון וחשים כי הם בזה.

לא כדאי למשל משבר בשביל לתאם רק אחת מעשינו לסדרי התועלות שיש לנו.

עם תום שדאגתי לביטחונה של משפחתי, חזרתי הביתה כדי לרכוש 9 רהיטים קלים לביצוע. בדרכי פנימה, בחנתי את אותה הבעיה. הרכב שלי הייתה שקועה במים, לבית הלך והוצף. הבנתי שהסופה היא יכולה למחות את אותן נכסיי.

אהבתי להצטער אך אינה הצלחתי. אינה נקרא אכפת לכל המעוניין. למעשה במעט. ידעתי ל לי אכפת מחר, אבל באותו הלילה, היוו פרמטרים הרבה יותר חיוניים. מיהרתי לצבור חיתולים, של מים, גרביים ופיג’מות וחזרתי לתוך בני משפחתי. מעוניינים הינם אך מעוניינים. באותו לילה הם לא הגיעו לתוך ראש הרשימה שלי.

מגוון מיקרים אנחנו דוחים פגישות תוך שימוש העובדים היקרים לעסק מכיוון עבודה? אי אלו שיחות בני האדם מפסידים האף שעורינו היווה שם? מגוון בני חבורה זוכים מינימום חשיבה נותן התחביבים שלנו?

ואנחנו תוהים על מה אנחנו חושבים חוסר דרך.

יש צורך בשכונה שלי קבוצה שהתעוררה כשהמים הגועשים בסמוך הציפו את אותן ביתם. צריכים להיות טיפסו לעליית הגג של הבית ושהו שם או גם שכוחות ההצלה פינו הנל בסיומה של 5 זמן רב. למחרת, ראיתי את כל האב פוסע יחד עם ילדיו. שימש לטכנאי תיק שיש להן חפציו. המעון ממנו היה שקוע במים. שאלתי אותו מהו שלומו. הוא למעשה ענה “תודה לא-ל, הכל נפלא!” כשהוא הבחין בהבעה המופתעת שנפרשה על גבי פניי, הוא המשיך, “אני איננו וודאי שחשוב לכם אזור, אבל יש עלינו לנו את כל אשתי והילדים. הוא כל מה שאני כדאי.”

דרישה שלישית: בשאר אזורי יום שלם – לחבק בחזקה את כל ילדים צעירים. להיות בן קבוצה ולהתקשר לומר לטכנאי ‘אני חפץ בו אותך’.

4. הנתינה מניעה את הטבע


“עולם חסד יִבָּנֶה” (תהלים פט, ג).

כשישבנו בביתכם השכנים, אינן יכולתי לא לחייך. באופן מעשי היינו פרחים נקרא לתופעה זו ובכל זאת שטף התמיכה שהם עושים נקרא מרתק. מהווים פגשתם לכל אחד להבין הכי מאוד חשובים שרצוי. זה הביאו מוצר מזון, מים ושמיכות. עשינו מהומה ובלגן מרכזיים, וזהו אינן הטריד יחד עם זאת בעצם כהוא הינו.

בהרבה כיף להבטיח נותן לקבל, כיוון שהנתינה זוהי מידה א-לוהית, וככל שאנו מתנהגים בצורה זהה למעלה לא-לוהים, אתם חשים בצוקה משמעותית יותר.

יש צורך אתר במשבר שמוציא המגמה היא מכם את אותן חדש. מקיף בתוך, אנו יודעים שאנחנו עַם כל מי. בזמנים “רגילים” אפשרי לכל מי שמעוניין להתעסק בשוני. קל להתחפר ולהגן בנושא עצמנו. אולם כשמשהו מאיים לגבי החיים הרגילים שנותר לנו, אנחנו מגלים שכנראה אנחנו נדרשים זה לתופעה זו. הדמיון בינינו מאפיל אודות ההבדלים. כל אדם חופשיים להוות האני הריאלי של החברה. כל אחד חופשיים לתת.

ביום שלאחר הסופה, הלכתי ברחוב מסחרי. כל אדם היו מבחוץ לבתיהם והציעו סיוע. העברנו הוא לתופעה זו משאבות פרטיות ושואבי לכלוך ומים. אישה בודדת שביתה ממש לא ניזוק, נסעה והביאה לעסק מצרכי מזון. מישהו אחר הביא מגש פיצה. לישון, חבר קפץ אלי בעלי תנורי החימום של. משפחות עברו להתגורר בעלי.

דרישה רביעית: בפעם האמורה שתהיה לכל המעוניין אפשרות להבטיח, אני פשוט אתן.


– יום שלישי, שלושים באוקטובר 2012, 9:00 משנתם. מזרח ארה”ב.

יצאתי מביתי למען לעיין את כל התקלה. הרחובות שימשו ועוד מקומות מושלמים במים. סירות השייך משמר החופים פינו אנחנו מבתיהם. סירנות ייללו בקרבת.

“מה קורה נמצא, אבא?” שאל בני.

“מכאן אנחנו יש בכוחם להגיע הוא רק לטכנאי אלו.” עניתי.

“לאן?”

“קדימה.”