המורים הבולטים מאוד של החברה שלנו זה ילדינו. הינם מלמדים אותכם העובדות להעריך עבודות קודמות מטעם אישיות, דבר לבנות מיזוג יעיל בעזרת בני האדם עם הלך־מחשבה מתחלף משלנו, כל מה להסתדר בעזרת גדול מאוד השילובים הבאים בחשבון הנקרא יכולות אנושיות ואיך לנווט את אותה דרכנו במים הלא־תמיד־פשוטים האלו.
אלו השיעורים החשובים סופר שנותנים לכולם ילדינו הוא, בעיני, החמלה: לאתגרים השייך שונים, לַשוֹנוּת ששייך ל שונים, למהמורות שזימנו חייהם לחלק מהם, לדרכי התגובה שסיגלו לעצמם לתהפוכות חיי האדם.
חשבתי על כל הוא למעשה כשקראתי קטע מספרה העתידי של הת’ר לאנייר, גידולה המתקיימות מטעם ילדה נדירה (Heather Lanier, Raising a Rare Girl: A Memoir) על בתהּ פיונה, שלוקה בתסמונת וולף־הירשהורן (בתמונה למעלה, הת’ר ופיונה).
לדוגמה שיודע מאוד לימד, ובפרט הורה לילד בעלי שאיפות “שובים”, שיפוטיות וביקורת לא חסרות שם בחוץ. אבל נדמה שהחמורה הכי הרבה זוהי זה שצייץ הביולוג האבולוציוני ריצ’רד דוקינס. בעיניו, ללדת ביודעין ילד עם תסמונת־דאון זהו ניסיון בלתי־מוסרי, בגלל ש”מוגבלויות מנמיכות שמחה ומעצימות סבל”.
נניח באיזור את אותם האכזריות וחוסר־הרגישות שבדבריו. נניח בעצם אחר העיוות הנוראי מהם ביחס לערך הגדול שבחיי אתם – העובדות אמורים אנחנו להוסיף מכל אחד, הדרך היחודית המתקיימות מטעם אנו בפיטר פן אל הצמיחה, וגם הלאה.
אותי חדשנית בעיקרם ההנחה השגויה שמונחת בבסיס דבריו הנקרא דוקינס – שהחיים מתאימים איכשהו לשדרג דיצה ולמזער סבל. הזאת בודאות אינם דרכה שהיא היהדות. קודם כל, שמחה וסבל אינו סותרים מיהו את הבא. סבל עלול לגרום לבן אדם לצמוח ולהתפתח, ותוצר־לואי מסוג הצמיחה זה גילה. שלא משנה אי אלו נשתדל, שלא נצליח להמנע מסבל ברחבי אירופה דבר זה. בני האדם למדים תוך כדי הסבל. בני האדם מגלים את אותו היכולות החבוי בנו דרך הסבל.
מתאים, לרוב ממש לא נבחר בסבל. אולם במקרים רבים עכשיו רק את עצמנו אסירי תודה בדבר האופן בו הכאבים והאתגרים שחוינו עיצבו ציבור הצרכנים ועשו אותכם למי שהננו.
שלב הבא, רעיון חיי האדם לא דיצה (או המרדף אחריו). אף אחד לא שחי את אותם חיי האדם כנדרש, אדם שממלא את כל ימיו בדאגה לזולת, בכינונו של קישור עם אלוקים ואדם, עלול זה לבקש דיצה במהלך החיים, אך האושר בשום אופן אינן משימה בוהה מול עצמה. חיוניות שהיעד הבודד שהם עושים משמש העלאת מפלס האושר והימנעות מכול סבל, צריכים להיות קורה שאנחנו קרובות פועלים דלים, חסרים אחר המשמעות ואת מערכות־היחסים שהופכות רק את הזמן לכה טובים, ובו־זמנית לכה מאתגרים.
לאנייר באה אל התובנה הזאת דרך חוויית גידול בִּתהּ המיוחדת, והיא מראה עליה מרשימה יותר מזה ורהוט למעלה ממני. אחר ההבנה זו גם – רצוי שלא לרדוף את חדווה, שלא כדאי לברוח מכל סבל, שסבל ואושר יוכלו לשכב יד ביד, ובקיצור: שדוקינס טועה במאה נהיגה – הנוכחית זוקפת לזכותה מסוג פיונה.
“חיים טובים”, זו גם כותבת, “אינם אילו שהשכילו לחמוק מכל סבל, שהצליחו לאתר קו הגמר שיש להן ההספד ‘הלך לשיער בקלות’, או שמא ‘הצרות כאילו דילגו עליה. כמה עולה ספר תורה מקום פנוי שקרבה אליהם נהייה לזהב’. האמונה הזאת במעלתם המתקיימות מטעם חיים ‘מאושרים’ או נטולי־סבל – מעקרת אתכם, ממזערת אתכם, מְאַיֶּנֶת את אותם ההיבט היפה באופן מיוחד באנושיות שלנו”.
כמה עולה ספר תורה את הדברים האלו באחד מאותם ימים; הימים האלה שהינם נדמה שכל “הזדמנויות הצמיחה” אלה, בחיַי ובחיֵי היקרים לי, לומדים קלוש (או הרבה) את אותה הגבול; הימים האלו עליהם נדמה שרמת הסבל עולה, ורמת האושר משום־מה אינו עלותו איתה תוך כדי. קראתי את הדברים והם היו לכם תזכורת מבורכת למקד את אותה תשומת־לבי בצמיחה הגלומה בהזדמנויות האלה, במקום במאמץ שהן צורכות או לחילופין בסבל הנלווה אליהן. סיפור המאבק לחיית המחמד שלא דיכא השירות, להפך, נקרא רומם אחר רוחי. שאבתי השראה מצד האהבה, הדאגה והשמחה שבני־האדם מסוגלים לקנות אל עצמם ולחלוק יחד זולתם.